פרשת משפטים עוסקת בפיצויי נזיקין שצריך אדם לשלם לחברו. עיון בפסוקים מצביע על שיטות גבייה שונות ביחס לסוגי נזקים שונים. מי ששילח את בהמתו וביער בשדה אחר- צריך לשלם במיטב שדהו. לגבי נזקיה של אש לא צוינה שיטת גביה מסוימת, אלא נאמר באופן כללי: "שלם ישלם המבעיר…". בעליו של שור שנגח משלם 'שור תחת השור', והתורה מרחיבה במתן הוראות כיצד חוצים את השור המת ומחלקים את שוויו בין שני הצדדים. בנזק שנגרם על ידי בור, כתוב "כסף ישיב לבעליו". כלומר, צריך לפצות על הנזק. הפסוקים מתייחסים לחברה חקלאית שבה עדיין אין מנגנון משפטי פורמליסטי, ומהלך של הפשטה מן המקרים אל הכללים עדיין לא נוסח. התורה מתארת מקרים ספציפיים ואופייניים.
כיצד נעשה תרגום מעולמו הקזואיסטי של החוק בפרשת משפטים, לעולם המודרני שבו מבוסס המשפט על עקרונות וכללים? הדרישה לשלם ב"מיטב שדהו" קשה לתרגום. האם המשמעות היא שכששור אכל עגבניות ירוקות צריך לתת אדומות במקומן? האם אדם שהרס את חורבת חברו יעניק לו ארמון?
ר' ישמעאל ור' עקיבא נחלקו בשאלה למה התכוונה התורה. האם הפיצוי משולם מתוך הטוב ביותר שבנכסי המזיק (ר' עקיבא) או שמא הפיצוי ניתן באדמה שוות ערך לאדמתו הטובה ביותר של הניזק (ר' ישמעאל, לפי הסברו של רב אחא בר יעקב). לפי שתי השיטות, המזיק אינו משלם יותר ממה שהזיק אבל משלם בשדה איכותי יותר, בהתאמה גודל השדה שניתן כפיצוי- קטן. כלכלית אין הבדל בין אמצעי הפיצוי השונים, ערך האדמה המשולמת זהה. אבל שיקולי נוחיות יש כאן: יותר נוח לקבל שטרות גדולים מאשר 'כסף קטן'.
בגיטין מוצג קטלוג המראה שיש הבדלים באופני הגביה של חובות שונים. חלקם נגבים מאדמת זיבורית (הפשוטה ביותר) חלקם מעידית (המשובחת ביותר) וחלקם מבינונית. לפי המשנה הזו המזיקים שמים בעידית.
"הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב- בבינונית, וכתובת אשה– בזיבורית…".
על פניו, נראה שהדין של תשלום נזקים מן העידית הוא מדין תורה ממש. וכמו שנאמר בתוספתא:
"שמין להם מן העידית שנאמר: 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'".
המשנה הזו בגיטין מציינת שדרך הגביה הזו היא "מפני תיקון העולם". בתוספתא במסכת כתובות מובאים נימוקי התקנה:
"מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית? מפני הגזלנין ומפני החמסנין, שיהא כל אחד ואחד אומר מפני מה אני גוזל ומפני מה אני חומס, שלמחר הרי בית דין שמין שדה יפה שלי".
לעניין שלנו מבואר ששומת נזקים מן העידית נעשית מפני שיש לבית-הדין אינטרס לקנוס את המזיקים שבכללם הגנבים. המטרה- להפוך את הנזק ללא משתלם עבור הגנבים.
ההסבר משכנע, והטענה שחלק מן המזיקים מתנדנדים בין המישור האזרחי הממוני לבין המישור הפלילי והפוגעני נכונה. לכן, לא די בפיצוי המתמקד בנזק שנגרם לניזק, בניסיון להשיב את מצב הניזק לקדמותו. נדרשת גם ענישה. התוצר של תשלום בגובה הנזק, אך 'ממיטב השדות' הוא שילוב של הרצון לפצות על הנזק וגם לייצר הרתעה ולקנוס את המזיקים, כשיטת עונשין.
אולם הגמרא שואלת, כיצד יתכן שאנו מתייחסים לתשלום נזקים מעידית כתקנה שהיא בבחינת תיקון עולם:
"מפני תיקון העולם?! דאורייתא היא!! דכתיב: 'מיטב שדהו'"!
הגמרא מזכירה שהדברים מפורשים בתורה, במילים "מיטב שדהו…". ואם כן, כיצד הפכו דברים מפורשים מן התורה לתקנה ולתיקון עולם– שהם קביעת חכמים?
תשובת רבינא מרתקת. לדעתו, הדין הוא אמנם דין תורה מפורש. הצעת הנימוקים לא באה אלא לומר שהתורה בדבריה אלו חתרה לתיקון העולם. בפרפרזה על הגמרא נאמר שמשנה זו והדין המובא בה הם מדאורייתא, אך מהו טעם המקראות?? מפני תיקון העולם!
המקובל במחשבה ההלכתית הוא שיש דיכוטומיה ברורה בין דבר תורה ובין דבר חכמים, בין דין תורה ובין דרבנן. הטיעון העמוק הנטען כאן בדברי רבינא הוא שיש השקה בין שני הדברים, ואותו דבר שמכונה במקום אחד "תקנת חכמים", מהיבטים מסוימים שלו הוא כבר כתוב בתורה. דברי חכמים הם פענוח של הצופן שכבר נאמר קודם. זהו רצון ה' שמובע והתגבש כבר בתורה שבכתב ומופיע בניסוח מחודש ורענן בלבוש תקנת חכמים.
מבחינה זו, המגמה העכשווית "לזקק" את דבר ה', ולמחות מן ההלכה והתורה את תקנות חכמים שהתעבו על זגוגיתה, סותרת את ההיבט החשוב הזה בעמדת חז"ל, הלוא הוא של גילוי דבר ה' באמצעות דברי חכמים.
(משפטים תשעח)
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם
השארת תגובה